ממלכת הנשים של יונאן - נשות המוסו 

אגם המים המתוקים לוגו משתרע על 52 ק"מ רבועים, בגובה של 2690 מטר מעל פני הים ועומק מירבי 90 מטרים. חלקו המזרחי שייך למחוז סיצ'ואן ואילו החלק הגדול של האגם, ביחד עם 3 מחמשת האיים ו"הר הארי", שייכים למחוז יונאן.



כלכלת כפרי הסביבה נשענת לרוב על הדיג. הדיג הוא עבודתם של הגברים המשתמשים בסירות קאנו דמויות שוקת האבסה לחזירים, ואכן כך הן נקראות. אגדה מספרת, כי בעבר הרחוק, היה כפר במקום בו קיים היום אגם לוגו ולידו היה אגם מים קטן. יום אחד, אדם מצא דג גדול מאוד תקוע בנקיק סלע אשר באגם הקטן. האיש לא הצליח למשוך לבד את הדג אז הוא קרא לעזרה את חבריו מהכפר. גם הם לא הצליחו למשוך את הדג אז הם משכו אותו בעזרת עדר של תאואי מים. כאשר התאואים משכו את הדג מן הנקיק, פרצו מתוכו מים רבים והחלו להציף את העמק. אחת מנשות המוסו, שהאכילה את חזיריה באותו זמן, וראתה את ההצפה, סילקה את חזיריה, רוקנה את השוקת מהאוכל ושמה בתוכם ילד וילדה, כל זאת שניה לפני שהמים הציפו את העמק. השוקת צפה והילדים הפכו להיות "האדם וחווה" של שבט המוסו המשתמשים בשוקת לשיט.



דתם העיקרית של המוסו היא הבודהיזם הטיבטי מאסכולת המגבעות הצהובות. זאת תודות להשפעה טיבטית מן המאה ה-16 . עם זאת, האלה אותה הם מעריצים ביותר היא גאן-מו, המתגלמת בהר הארי, וחשיבותה העצומה משקפת את המעניין ביותר בתרבות המוסו - המטריאכליות (הדומיננטיות של האשה בחיי המשפחה).



בני המוסו אינם מתחתנים ואף אין להם בשפה מילה לחתונה. לכל בת מוסו יש חדר משלה,לעיתים דירה קטנה, לשם מגיע הגבר בלילה, וחוזר בבוקר לעבודתו בביתו שלו. היא רשאית לבחור גבר כרצונה, גם את דודה (האח של האם). הילדים שייכים לאישה, גם אם היחסים נקטעו, והם מקבלים את שם המשפחה של האם.

הגבר אינו חייב בתמיכה באישה או בילדים. מערכת היחסים הזאת נקראת "חתונה בהליכה".לכאורה, נראה שהמערכת הזאת יוצרת אי יציבות בחיי המשפחה, אך מה שחשוב באמת אינם היחסים בין בני הזוג אלא היציבות בבית האם.



לגברים יש במערכת זו תפקיד מועט והוא מסתכם בבניית בתים, טיפול במרעה, סחר ודיג. הגברים גם אחראים על המטלות הדתיות. הפסטיבל החשוב של השנה הוא ג'ואנג-שאן-ג'יה, "להקיף את ההר", והוא נחוג ביום ה-25 לחודש השביעי של השנה הירחית לכבודה של האלה גאן-מו . ביום זה, הנזירים ממנזר ג'ה-מיי מגיעים להר הארי ומציגים בפני ההמונים, המגיעים לחגוג ריקודים דתיים, הצגות דתיות, מתופפים ומחצרצים בשופרים ארוכים.ההמונים מבצעים השתטחויות על הקרקע ותולים דיגלי תפילה.



טקס הבגרות אצל המוסו נערך בגיל 13 לנער ולנערה. אצל הנערה הטקס נקרא "טקס הלבשת החצאית".טקס זה נעשה על-ידי הלבשתה בשמלה על-ידי אמה וסבתה. הנערה עומדת מימין ל "עמוד האשה" אל מול האח, דורכת עם רגלה השמאלית על חזיר המיובש לאכילה*, ואת רגלה הימנית היא מניחה על שק תבואה. אמה וסבתה מסירים מעליה את הבגדים הרגילים ומלבישים אותה בשמלה, תוך תפילות. הבת מחזיקה בידיה תכשיטים כמו חרוזים צבעוניים או טבעות כסף. אצל הנער הטקס נקרא "טקס ההפיכה לגבר".הוא עומד משמאל ל "עמוד הגבר" ואל מול האח. רגלו הימנית עומדת על אותו חזיר מיובש ורגלו השמאלית על שק תבואה. בידיו הוא מחזיק סכין ומטבעות כסף. דודו של הילד מחליף את בגדיו מבגדי ילד לבגדי גבר תוך מילמול דברי תפילה. מהרגע שהפכו לבוגרים, הנער והנערה, יכולים להיות שותפים בכל הפעילויות החברתיות של המוסו, כולל ה"חתונה בהליכה".



בני המוסו מקיימים שתי מערכות של ריטואלים דתיים. האחת, היא הדת העתיקה שלהם הנקראת דה-בה והשניה, היא הבודהיזם הטיבטי. דת הדה-בה היא דת אנימיסטית, בה מאמינים המוסו כי בכל דומם או חי ישנן רוחות או נשמות. ברוח, בכוכבים, בנהרות ובעצים ישנן רוחות השולטות בהם וביקום. כוהן דת ה-דה-בה הוא גבר המתפלל לרוחות ומשקיט אותן על-ידי לחשים והגשת מנחות. לדת זו אין כתבים והיא עוברת בעל-פה. לכוהן הדה-בה אין טאבו והוא יכול להתחתן, להוליד ילדים ואף לעבוד בשדה.

על הכוהן הבודהיסט, לעומת זאת, חלות הגבלות כמו איסור נישואין ועבודת שדה. הם כפופים לכללים נוקשים ולא ניתן לעבור עליהם.



הסתיו והאביב הם התקופות הטובות לביקור באגם לוגו ובממלכת הנשים של יונאן.



*חזיר מיובש

מאכל מסורתי של בני המוסו. זהו חזיר שנשחט ומרוקן מתוכנו כולל עצמותיו, וממולא בתבלינים כמו מלח, ג'ינג'ר ושום. לאחר מכן תופרים אותו כך שהוא מקבל שנית צורה של חזיר, ומניחים אותו במקום קר ואפל לייבוש טבעי. הוא יכול להחזיק כך גם 10 שנים כל עוד לא נפתח. מרגע הפתיחה, יש לאוכלו בתוך שנה.



מאמרים נוספים של אלון שגיב